בואו נדבר על זה רגע, כמה דברים חשובים:

1. בשפה המקצועית התקפי זעם, שכיבה על הרצפה, זריקת חפצים, השתוללות וצעקות שמתחילים סביב גיל שנתיים נקרא "טנטרום".
   – מדובר בהתקפים שמרגישים לנו לפעמים אלימים וחסרי שליטה, והם מעוררים המון רגשות והתמודדויות לא פשוטות
   – מדובר בתופעה מאד שכיחה בין שנתיים עד חמש, ואם לא מטפלים בה כראוי – היא נמשכת גם לגילים מבוגרים יותר.

2. שריקת הרגעה, התקפי זעם מתחילים בדר"כ סביב גיל שנתיים, ונחשבים "טבעיים", הם מלווים בהתנהגויות חסרות מעצורים וברגשות שליליים (בדרכ תסכול) הבאים לידי ביטוי במפגן של תנועות, בכי צעקות בלתי מווסתות המשאירות אותנו ההורים מבולבלים, סוערים, חוששים ולפעמים מבוהלים. וכשזה קורה בסביבה ציבורית אנחנו גם נבוכים או כועסים. במרבית המקרים מאד לא קל לנו להתמודד עם ההתנהגות ללא כלים ברורים
3. למה זה קורה? סביב גיל שנתיים חלה ספרציה, הילד מתחיל לזהות את ההפרדה בינו לבין העולם שסביבו, מזהה גבולות של שליטה, ומתחיל להכיר מתוך התנסויות כי הסביבה לא תמיד פועלת לרצונו, מה שלא תמיד מובן לו. ביטויי ההתנהגות בדרכ מבטאים תסכול שלא קיבל מה שרצה, או לא הצליח.
4. התפקיד שלנו ההורים הוא לתווך לו את הסביבה, ויותר מזה: להעניק לו תחושת מסוגלות גם כשאינו מצליח
5. ההדרכה ההורית כאן חשובה מאין כמותה משום שהיא  מגיעה כדי ללוות אתכם במומנטומים הקריטיים האלה על מנת לתת לילד את המקום ולהכיל את התסכול שלו מחד, אך להציב גבולות ברורים באשר לביטוי הרגשות להתפרצויות ולזעם, ולעזור לו להתבגר ולגדול מווסת ומנוהל לחיים האמיתיים